אֶלוֹהִים, אִם אַתָּה שָׁם,
אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְדַּבֵּר:
אַתָּה, הַזוֹעֵף וְהַקַּפְּדָן,
וַאֲנַחְנוּ, עַמְךָ הַסּוֹרֵר.
נִדְּמֶה שֶׁטִּפַּסְנוּ עַל עֵץ גָּבוֹהַּ,
אֲבָל עַכְשָׁו כָּל הַיַּעַר בּוֹעֵר,
וּשְׁנֵינוּ צְרִיכִים לַעֲשׂוֹת חוֹשְׁבִים
וּשְׁנֵינוּ צְרִיכִים לְוַּתֵּר.
נָכוֹן שֶׁאָמַרְתָּ, עוֹד בַּתַּנַ"ךְ,
שֶׁהַגֶּשֶׁם כָּאן הוּא עַל-תְּנַאי
וְנָכוֹן שֶׁאָמַרְתָּ
"וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹתַי...
וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתוֹ,
דְגָנְכֶם וְיִצְהָרְכֶם"
וְהִזְהַרְתָ גַם "הִשָׁמְרוּ לָכֶם
הִשָׁמְרוּ פֶּן-יִפְתֶה לְבַבְכֶם"
וְנָכוֹן שֶׁיֵּשׁ לַנּוּ מָה לְתַקֵּן,
וַאֲנַחְנוּ לֹא מֻשְׁלָמִים,
אֲבָל כָּכָה, אֱלֹהִים?
כְּבָר דֵּצֶמְבֶּר עַכְשָׁו -
מַגִּיעִים לַנּוּ כַּמָּה גְּשָׁמִים...
כְּבָר חֲנֻכָּה, נֵר שְׁלִישִׁי, שֶׁתֵּדַע
וְהַחֹשֶׁךְ יוֹרֵד בְּחָמֵשׁ,
אִי-אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ כְּאִלּוּ אוֹגוּסְט עַכְשָׁו,
גַּם אַתָּה מֻכְרָח לְהִתְגָּמֵש.
תִּרְאֶה אֵיךְ אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּדְּלִים מִצִּדֵּנוּ,
וְאֵיךְ אֲנַחְנוּ מְנַסִּים...
לֹא שַׁרְנוּ לְךָ 'מָעוֹז צוּר', יְשׁוּעָתֵנוּ?
לֹא שַׁרְנוּ לְךָ 'עַל הַנִּסִּים'?
אָז תֵּן לַנּוּ גֶּשֶׁם, עַכְשָׁו, אֱלֹהִים,
זֶה אֲנַחְנוּ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל,
עֲזֹר לָחַקְלַאִים, אֱלֹהִים, עֲזֹר לַכַּבַּאִים,
וּשְׁטֹף אֶת הַשָּׁחֹר מֵהַכַּרְמֶל.
אַחַר כָּךְ, אִם תִּרְצֶה, נִסְגֹּר אֶת הַחֶשְׁבּוֹן,
אַחַר כָּךְ נַקְשִׁיב לְטִיעוּנֵיךָ,
עַכְשָׁו תֵּן לַנּוּ רַק קְצָת גֶּשֶׁם, יַא רִבּוֹן
וּפְרֹשׁ עָלֵינוּ סֻכַּת שְּׁלוֹמֶךָ.
זה מזכיר לי את הסרט שראיתי בצפיה ישירה, 'ברוס הגדול מכולם'.
השבמחקברוס כועס על אלוהים על שאינו עוזר לו ושהחיים שלו לא מתקדמים בדיוק כמו שהוא רוצה.
במהלך הסרט ברוס מקבל עליו תפקידים אלוהים ומתחיל לשמוע תפילות. רק מהתפילות של אנשים ברחוב שלו הוא כבר מתחיל להתחרפן טיפה ומחליט להעביר את כל התפילות לתיבת המיילים.
סרט מאוד משעשע ומומלץ,
הכתיבה הנפלאה שלך הזכירה לי את הרצון הזה לקיים מצוות בשביל לקבל משהו.
צריך לזכור שאת המצוות אנחנו שומרים בראש ובראשונה בשביל עצמנו, הדברים כבר יסתדרו בזמנם.