הצילו את תוכנית ויסקונסין - תכנית יקרה, וטוב שכך!!!

אני מכיר את תכנית ויסקונסין מקרוב - אשתי עובדת שם כיועצת תעסוקה.
יום יום היא קמה לפני שש בבוקר, נוסעת מכרמיאל עד נתניה, חדורה בתחושת שליחות -
לעזור לאוכלוסיה המוחלשת ביותר במדינה לשוב ולמצוא את כבודה.

המשכורת שלה פחותה ממשכורתה הקודמת כמורה, למרות שיש לה תואר ראשון (פעמיים - בחינוך ובפסיכולוגיה) ושני (במשפטים).
שלוש שעות בכל יום היא מבלה בנסיעה הלוך וחזור,
שני אנשים מאיימים על חייה משום שהיא מתעקשת למצוא להם עבודה -
אבל עשרות אחרים מתקשרים ושולחים לה מכתבי תודה על כך שהשיבה להם את כבודם והשיבה אותם למעגל העבודה.

אני מכיר את התוכנית מקרוב קרוב, מכיר מבפנים את מרכזי ההשמה שלה בחדרה ובנתניה,
מכיר את העובדים בה ואת המשתתפים הנהנים משרותיה -

• טיפול אישי וצמוד, תוך הקדשת שעות ארוכות לכל משתתף
• ליווי למציאת עבודה ותמיכה לאחריה,
• מעונות יום לילדים, קורסי העשרה,
• התעמתות מול מעסיקים נצלנים,
• ועוד.

בשבועות האחרונים התאחדו כל ארגוני הצדק למיניהם להציג את התוכנית כבזבזנית. איזו איוולת!!

כן - זו תכנית יקרה! וטוב שכך!! סוף סןף מישהו הבין שדרושים כסף, סבלנות, הרבה זמן ותשומת לב, כדי להחזיר למעגל העבודה את האוכלוסיה הכי חלשה במדינה. זה אכן הרבה יותר יקר מהטיפול 'החסכוני' שהם מקבלים בלשכות התעסוקה - כל מי שהיה בלשכה כזו יודע שהוא רק בא לחתום וללכת, ולאף פקיד אין זמן או מוטיבציה לעזור לו למצוא עבודה, בטח לא להוציא לעבודה את מי שמעוניין להמשיך לקבל קצבה.

זו תכנית יקרה! וטוב שכך!! בכל תחום אחר המדינה מספקת שירות בסיסי ואת האקסטרא החזקים קונים בכסף!
יש פה חינוך בסיסי, ובריאות בסיסית, פנסיה בסיסית ובטחון בסיסי - וכל מי שיכול משלם לגופים פרטיים תמורת האקסטרא.
כאן הבינו שיש לתת את האקסטרא, את השירות המיוחד שיכול לתת רק גוף פרטי, על חשבון המדינה - רק כאן הבינו שאלה שהכי זקוקים לתמיכה וטיפול שהם אקסטרא אינם יכולים לשלם אותו. רק כאן מאפשרים לחלשים את מה שבכל מקום נותנים רק לחזקים.

כמה עצוב שדווקא הארגונים החברתיים למיניהם, מגיני החלשים, יצאו להילחם נגד התוכנית הזו, ולהחזיר את האוכלוסיה הכי מוחלשת במדינה לטיפול הזול - תרתי משמע - של לשכות התעסוקה. כמה חבל שאפילו הם שטופים במחשבה שלא כדאי להשקיע כסף באוכלוסיה מוחלשת.

ונכון שהשינוי קשה, ולמי שרגיל לקבל קצבה קל יותר לזעוק חמס מאשר לצאת לעבוד, ולמגיני הצדק קל יותר להזדעק מלעשות שינוי בעצמם -
אבל עשרות אלפים עשו את השינוי הזה והם אסירי תודה על שעזרו להם לעשותו. עם הדבש ועם העוקץ.

אנחנו נסתדר, ואשתי תמצא עבודה. אבל ספק אם המדינה תחזור בקרוב להשקיע כל כך הרבה משאבים בעזרה לאוכלוסיות החלשות שלה.

אוף !!!

מן השפוף אל הניפנוף / זמן איכות בארמון

דברים לקבלת שבת ביובלים, פרשות "אחרי מות" ו"קדושים"

הזמן הזה שבין הפסח לשבועות, מתאפיין באותו מתח שכולנו, כנראה, מצויים בו, בין המורשת היהודית והסיפור הישראלי. מתח ששיאו אולי מעט מאחורינו, בזמן הזה שבין יום השואה העצוב והיהודי כל כך ליום העצמאות הישראלי, במהלך מן השפוף והכפוף אל הזקוף והניפנוף; ואולי באמת בלי ששמנו לב, אולי הכל מצטמצם ומזדקק באמת אל המתח שבין הגפילטע-פיש והמנגלים, בין "והיו מדברים ביציאת מצרים" לבין "והיו עוסקים בהלכות הפסח", זכר לימים של עצמאות מדינית בירושלים של בית ראשון ושני.

ולפעמים נדמה המאבק הזה מכמיר לב, כמו אפרוח שמנסה לצאת מהביצה, מנקר אותה סביב סביב מבפנים, ואז יוצא החוצה, מדדה מעט על רגליו, פה ושם עוד קליפות דבוקות עליו, והוא מתנער מהן, מתעלם לגמרי מהעובדה שגם כשיסיר אותן הרי הוא הוא רוב-רובה של הביצה שהיתה;

הביצה זה הוא.

-------------------------------

ומתחת לכל זה, בעקשנות שקטה, נמשכת ספירת העומר. היום ה-25 בעומר, אנחנו ממש ממש באמצע. בקבלה מסתכלים על ספירת העומר כמהלך של יציאה ממ"ט שערי טומאה שהיו במצרים. וכמו כל דבר שקשור ביציאת מצרים – ההקשר הוא מיד אישי, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו: 49 קליפות שעלינו להסיר מעלינו בדרך אל עצמנו פנימה.

הרמב"ם, בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" מביא את משל הארמון. הנה הוא בעיבוד שיקל להבינו בשמיעה ראשונה:

כי המלך בארמונו, והארמון עומד בחצר, והחצר עומדת בעיר.
ובין האנשים הסרים למלכותו, כל אנשי משמעתו, ישנם כאלה שהם מחוץ לעיר, וישנם כאלה שהם כבר בתוך העיר.
ואותם אשר בעיר -
יש מהם מי אשר אחוריו אל חצר המלך ופניו מופנים לדרך אחרת
ויש מהם מי אשר מטרתו לחצר המלך ופניו כלפיו ומבקש להיכנס לחצרו ולעמוד לפניו, אלא שעד כה לא ראה כלל אפילו את חומת החצר.

ויש מן הפונים אל הארמון מי שכבר הגיע עד החצר, והוא מקיף סביבה ומחפש את פתחה,
וישנם מהם מי שנכנס מן השער והוא מהלך בפרוזדורים,
ומהם מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד - ובהימצאו בתוך החצר עדיין אינו רואה את המלך או מדבר עמו.
גם לאחר הימצאו בתוך החצר עדין מוטל עליו תהליך אחר לסעות בו,
ואחר כך יימצא לפני המלך ויראהו מרחוק,
או מקרוב,
או ישמע דברי המלך,
או ידבר עמו.

הרמב"ם מדבר על מסע אל האמת, אל מהות התורה, אל שורש הידיעה האלוהית.

אבל הארמון הזה נמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ובתוך כל אחד ואחד מאיתנו נמצא המלך, וכל מה שצריך הוא לתת לעצמנו קצת זמן איכות בארמון. שבת, וינפש.

עוף גוזל - על פרידות

אתמול היה לנו מפגש מרתק של עורכי טקסי חיים - ברית לבן ולבת, בר מצווה, חתונה ואבלות - ב"הוויה - טקס ישראלי". דיברנו על כך שבכל אחד מטקסי המעבר, טקסים שבהם מסתיים פרק אחד בחיים ומתחיל פרק אחר, קיים ונוכח מאד אלמנט של פרידה. כך, בטקס החתונה נפרדים בני הזוג ממצב של זוגיות-לא-ממוסדת ועוברים לזוגיות-ממוסדת. ההורים נפרדים, מי במוחשיות רבה יותר ומי בעיקר באופן סמלי - מילדיהם. ואולי גם מאיזה פן של צעירות בחייהם שלהם, בדרך להיותם לסבים.

וכשישבנו לשוחח בחברותות קטנות של שלושה ולספר על טקסי מעבר שבהם היינו אנחנו הנפרדים, סיפרתי על פרידה שלי ממקום עבודה אחד ומעבר לאחר, שניהם בתחום ה"היי-טק". סיפרתי על התחושה של צורך להודות לאנשים שבעזרתם גדלתי והתפתחתי, התפתחות שאיפשרה את המעבר למקום החדש.

ומי שהיה איתי בחברותא סיפר על פרידה כזאת שלו, אלא שהוא היה ממש לב-לִבָּה של חברת היי-טק שהקים, והפרידה היתה קשה שבעתיים, גם לו. והעובדים כולם, לפי אות מוסכם, השמיעו לו מתוך הטלפונים הסלולאריים שלהם (היי-טק, אמרנו?) את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, כאילו אומרים לו 'אנחנו יודעים שקשה לך לעזוב, וקשה גם לנו, אבל הנה אנחנו נותנים לך את ברכת הדרך' - "עוּף גוֹזָל, חֲתוֹך אֶת הַשַּׁמָּים."

אחר כך חשבתי פתאום - הרי אני, בצורך שלי להודות למי שבזכותם גדלתי וצמחתי עד כדי שאוכל לפרוח לענפים הגבוהים יותר, חשתי כאילו אני לוקח מהם משהו, גוֹזֵל מהם. ותחת הפירוש הזה יש לעוף גוזל אפילו כח רב יותר, נתינה מוחלטת.

וחשבתי כמה יפה יכול להיות לשיר את השיר הזה, יחד עם הקהל וההורים, בפתיחתה של חתונה, אולי אפילו כשיר שאיתו נקבל את בני הזוג בדרכם אל החופה. איזו התחברות יפה למעמד, אני עם הגיטרה, ההורים מאחורי, בני הזוג באים אל החופה וכל הקהל שר להם את ברכת הדרך.