אתמול היה לנו מפגש מרתק של עורכי טקסי חיים - ברית לבן ולבת, בר מצווה, חתונה ואבלות - ב"הוויה - טקס ישראלי". דיברנו על כך שבכל אחד מטקסי המעבר, טקסים שבהם מסתיים פרק אחד בחיים ומתחיל פרק אחר, קיים ונוכח מאד אלמנט של פרידה. כך, בטקס החתונה נפרדים בני הזוג ממצב של זוגיות-לא-ממוסדת ועוברים לזוגיות-ממוסדת. ההורים נפרדים, מי במוחשיות רבה יותר ומי בעיקר באופן סמלי - מילדיהם. ואולי גם מאיזה פן של צעירות בחייהם שלהם, בדרך להיותם לסבים.
וכשישבנו לשוחח בחברותות קטנות של שלושה ולספר על טקסי מעבר שבהם היינו אנחנו הנפרדים, סיפרתי על פרידה שלי ממקום עבודה אחד ומעבר לאחר, שניהם בתחום ה"היי-טק". סיפרתי על התחושה של צורך להודות לאנשים שבעזרתם גדלתי והתפתחתי, התפתחות שאיפשרה את המעבר למקום החדש.
ומי שהיה איתי בחברותא סיפר על פרידה כזאת שלו, אלא שהוא היה ממש לב-לִבָּה של חברת היי-טק שהקים, והפרידה היתה קשה שבעתיים, גם לו. והעובדים כולם, לפי אות מוסכם, השמיעו לו מתוך הטלפונים הסלולאריים שלהם (היי-טק, אמרנו?) את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, כאילו אומרים לו 'אנחנו יודעים שקשה לך לעזוב, וקשה גם לנו, אבל הנה אנחנו נותנים לך את ברכת הדרך' - "עוּף גוֹזָל, חֲתוֹך אֶת הַשַּׁמָּים."
אחר כך חשבתי פתאום - הרי אני, בצורך שלי להודות למי שבזכותם גדלתי וצמחתי עד כדי שאוכל לפרוח לענפים הגבוהים יותר, חשתי כאילו אני לוקח מהם משהו, גוֹזֵל מהם. ותחת הפירוש הזה יש לעוף גוזל אפילו כח רב יותר, נתינה מוחלטת.
וחשבתי כמה יפה יכול להיות לשיר את השיר הזה, יחד עם הקהל וההורים, בפתיחתה של חתונה, אולי אפילו כשיר שאיתו נקבל את בני הזוג בדרכם אל החופה. איזו התחברות יפה למעמד, אני עם הגיטרה, ההורים מאחורי, בני הזוג באים אל החופה וכל הקהל שר להם את ברכת הדרך.
וכשישבנו לשוחח בחברותות קטנות של שלושה ולספר על טקסי מעבר שבהם היינו אנחנו הנפרדים, סיפרתי על פרידה שלי ממקום עבודה אחד ומעבר לאחר, שניהם בתחום ה"היי-טק". סיפרתי על התחושה של צורך להודות לאנשים שבעזרתם גדלתי והתפתחתי, התפתחות שאיפשרה את המעבר למקום החדש.
ומי שהיה איתי בחברותא סיפר על פרידה כזאת שלו, אלא שהוא היה ממש לב-לִבָּה של חברת היי-טק שהקים, והפרידה היתה קשה שבעתיים, גם לו. והעובדים כולם, לפי אות מוסכם, השמיעו לו מתוך הטלפונים הסלולאריים שלהם (היי-טק, אמרנו?) את "עוף גוזל" של אריק איינשטיין, כאילו אומרים לו 'אנחנו יודעים שקשה לך לעזוב, וקשה גם לנו, אבל הנה אנחנו נותנים לך את ברכת הדרך' - "עוּף גוֹזָל, חֲתוֹך אֶת הַשַּׁמָּים."
אחר כך חשבתי פתאום - הרי אני, בצורך שלי להודות למי שבזכותם גדלתי וצמחתי עד כדי שאוכל לפרוח לענפים הגבוהים יותר, חשתי כאילו אני לוקח מהם משהו, גוֹזֵל מהם. ותחת הפירוש הזה יש לעוף גוזל אפילו כח רב יותר, נתינה מוחלטת.
וחשבתי כמה יפה יכול להיות לשיר את השיר הזה, יחד עם הקהל וההורים, בפתיחתה של חתונה, אולי אפילו כשיר שאיתו נקבל את בני הזוג בדרכם אל החופה. איזו התחברות יפה למעמד, אני עם הגיטרה, ההורים מאחורי, בני הזוג באים אל החופה וכל הקהל שר להם את ברכת הדרך.
בכמה חתונות שהייתי בהן שרו את "ניגונים" של פניה ברנשטיין- גם הוא מסמל סוג של פרידה ומתאים בהקשר הזה:
השבמחקשְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי
נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים
גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי
עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים
עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פֹּארוֹת בְּדָמִי
שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים
נִגּוּנֶיךָ אָבִי וְשִׁירַיִךְ אִמִּי
בְּדָפְקִי נֵעוֹרִים וְשָׁבִים
הִנֵּה אַאֲזִין שִׁיר עַרְשִׂי הָרָחוֹק
הִבִּיעַ פִּי אֵם אֱלֵי בַּת
הִנֵּה לִי תַזְהֵרְנָה בְּדֶמַע וּצְחוֹק
אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת
כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם
בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם
עֵינַי אֶעֱצֹם וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם
מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם