הזמן הזה שבין הפסח לשבועות, מתאפיין באותו מתח שכולנו, כנראה, מצויים בו, בין המורשת היהודית והסיפור הישראלי. מתח ששיאו אולי מעט מאחורינו, בזמן הזה שבין יום השואה העצוב והיהודי כל כך ליום העצמאות הישראלי, במהלך מן השפוף והכפוף אל הזקוף והניפנוף; ואולי באמת בלי ששמנו לב, אולי הכל מצטמצם ומזדקק באמת אל המתח שבין הגפילטע-פיש והמנגלים, בין "והיו מדברים ביציאת מצרים" לבין "והיו עוסקים בהלכות הפסח", זכר לימים של עצמאות מדינית בירושלים של בית ראשון ושני.
ולפעמים נדמה המאבק הזה מכמיר לב, כמו אפרוח שמנסה לצאת מהביצה, מנקר אותה סביב סביב מבפנים, ואז יוצא החוצה, מדדה מעט על רגליו, פה ושם עוד קליפות דבוקות עליו, והוא מתנער מהן, מתעלם לגמרי מהעובדה שגם כשיסיר אותן הרי הוא הוא רוב-רובה של הביצה שהיתה;
-------------------------------
ומתחת לכל זה, בעקשנות שקטה, נמשכת ספירת העומר. היום ה-25 בעומר, אנחנו ממש ממש באמצע. בקבלה מסתכלים על ספירת העומר כמהלך של יציאה ממ"ט שערי טומאה שהיו במצרים. וכמו כל דבר שקשור ביציאת מצרים – ההקשר הוא מיד אישי, שהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו: 49 קליפות שעלינו להסיר מעלינו בדרך אל עצמנו פנימה.
הרמב"ם, בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" מביא את משל הארמון. הנה הוא בעיבוד שיקל להבינו בשמיעה ראשונה:
כי המלך בארמונו, והארמון עומד בחצר, והחצר עומדת בעיר.
ובין האנשים הסרים למלכותו, כל אנשי משמעתו, ישנם כאלה שהם מחוץ לעיר, וישנם כאלה שהם כבר בתוך העיר.
ואותם אשר בעיר -
יש מהם מי אשר אחוריו אל חצר המלך ופניו מופנים לדרך אחרת
ויש מהם מי אשר מטרתו לחצר המלך ופניו כלפיו ומבקש להיכנס לחצרו ולעמוד לפניו, אלא שעד כה לא ראה כלל אפילו את חומת החצר.
ויש מן הפונים אל הארמון מי שכבר הגיע עד החצר, והוא מקיף סביבה ומחפש את פתחה,
וישנם מהם מי שנכנס מן השער והוא מהלך בפרוזדורים,
ומהם מי שהגיע עד כדי שנכנס לרחבת החצר ונמצא עם המלך במקום אחד - ובהימצאו בתוך החצר עדיין אינו רואה את המלך או מדבר עמו.
גם לאחר הימצאו בתוך החצר עדין מוטל עליו תהליך אחר לסעות בו,
ואחר כך יימצא לפני המלך ויראהו מרחוק,
או מקרוב,
או ישמע דברי המלך,
או ידבר עמו.
הרמב"ם מדבר על מסע אל האמת, אל מהות התורה, אל שורש הידיעה האלוהית.
אבל הארמון הזה נמצא בתוך כל אחד ואחד מאיתנו, ובתוך כל אחד ואחד מאיתנו נמצא המלך, וכל מה שצריך הוא לתת לעצמנו קצת זמן איכות בארמון. שבת, וינפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה